היווצרות קורוזיה במערכות קירור היא תופעה שכיחה – אך אם אינה מנוהלת נכון, היא עלולה להוביל לנזקים חמורים ובלתי הפיכים. תהליכי קורוזיה גורמים לשחיקה מואצת של ציוד, לפגיעה ביעילות החלפת החום, להצטברות משקעים בצנרת ואף להשבתות יקרות. לכן, תכנון מקדים ומדויק של אסטרטגיית טיפול במי הקירור הוא תנאי הכרחי לפעולה תקינה ואמינה של המערכת.
המים, כידוע, הם נוזל בעל כושר הולכת חום גבוה במיוחד – מה שהופך אותם לאמצעי אידיאלי לקירור. עם זאת, אותה תכונה הופכת אותם גם לממס פעיל, המסוגל לפרק חומרים וליצור תגובות חמצון-חיזור במגע עם מתכות. תהליך זה, הקרוי קורוזיה אלקטרוכימית, מהווה אתגר מרכזי בתפעול מערכות מים ומחייב טיפול יזום והתאמה תהליכית.
הגורמים המשפיעים על קצב הקורוזיה מגוונים: נוכחות של גזים מומסים כמו חמצן, ערכי pH גבוהים, ריכוזי כלורידים וגופרית, כמו גם רמות סידן, מגנזיום וסיליקה. גם פרמטרים תכנוניים כגון מהירות הזרימה, טמפרטורת המים, וחומרי הבנייה של המערכת (למשל נוכחות ציפויי אבץ או נחושת) משפיעים על יציבות המערכת. כל אלו חייבים להילקח בחשבון בתכנון תוכנית טיפול כוללת.
במגדלי קירור מגולוונים, אחת הבעיות הנפוצות היא "חלודה לבנה" – תוצאה של תגובת האבץ עם הסביבה האלקלית במים. תהליך זה מואץ במיוחד כאשר ערך ה-pH גבוה מ-8.2, דבר נפוץ בטיפולים אלקליים. כדי למנוע את הקורוזיה מסוג זה, יש לשמור על איזון pH ולהתאים את הכימיקלים לסוג החומר ממנו עשויים חלקי המערכת.
לצד הטיפול המונע, חשוב לבצע ניטור שוטף של מצב הקורוזיה. שיטות כמו שימוש בקופוני מתכת (למשל קופוני אבץ או פלדה), ניטור רמות ברזל ונחושת במים, ומדידת זרמים חשמליים מצביעים על תהליכים קורוזיביים פעילים. עלייה בריכוז ברזל מומס מעל 0.3 מ"ג/ל' עשויה להצביע על תהליך קורוזיה מתקדם ודורשת טיפול מיידי.
לסיום, חשוב להדגיש: לא כל חומר כימי מתאים לכל מערכת. למרות שלעיתים מוצעים חומרים דומים בשמות שונים, הבחירה הנכונה תלויה בהתאמה מדויקת לחומרי הצנרת והסגסוגות שבמערכת הקירור. התייחסות מקצועית ומותאמת אישית תבטיח פעולה ארוכת טווח, חסכון אנרגטי ומניעת תקלות יקרות בעתיד.
